סוגי חשבונות בנק
העסקאות הבנקאיות
העסקה הבסיסית היא פתיחת חשבון ואין אדם וגוף שלא פותח חשבון בנק ואין לו ניסיון מסוים בתחום זה אולם ניתן להגיד שרוב רובם של האנשים חותמים על החוזה בלי לקרוא ובוודאי שלא להבין. ישנם חשבונות בנקים שונים: חשבון משותף, חשבון עסקי, חשבון יחיד, חשבון נאמנות ועוד. הדבר המבדיל ביניהם הוא - מי בעל החשבון ? יש חשבון יחיד ויש חשבון משותף למס' אנשים, יש חשבון שהוא עו"ש ויש חשבון שהוא "סגור". כאשר מתעוררת שאלה על חשבון בנק צריך לבדוק באיזה סוג חשבון מדובר. וצריך לסווג את סוג החשבון מכיוון שכל חשבון כפוף לדינים מיוחדים.
חשבון עובר ושב (עו"ש) החשבון המקובל הוא חשבון עו"ש. לפי סעיף 13 לחוק הבנקאות (רישוי) לבנק יש מונופול לסוג חשבון זה. כמו כן, לפי סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) יש לבנק חובה לפתוח חשבון כזה. עפ"י סע' 11 לחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 - בנק לא יפתח חשבון בלי לקבל פרטי זיהוי של הלקוח. בעקבות חוק זה נקבעו תקנות המחייבות את הבנקים לגבי הפרטים שצריך לקבל מהלקוח. תקנה 3 מחייבת את הלקוח לעדכן את הפרטים שלו.
בטופס פתיחת החשבון מגדירים השותפים את היחסים שבינם לבין הבנק, ובמיוחד את הדרך למתן הוראות תשלום: או ששני הצדדים נותנים הוראה או שכל אחד מהצדדים נותן.
הסיכונים בפתיחת החשבון הם לבנק ולצדדי ג'.
הסיכון לבנק - בדרך כלל פותחים חשבון בנק לתקופה ארוכה ולכן הבנק צריך להיזהר עם מי הוא מתחיל לנהל את החשבון.
סיכון לצד ג' - לעתים אדם גונב מאחרים. כלומר, אדם גונב שיקים שנמשכו לטובת המעסיק ומזייף את חתימת היסב של המעסיק על גב השיק ומפקיד את השיק בחשבונו. הבנק שקיבל את השיק מזכה את החשבון ומחייב את החשבון של בעל השיק. ולכן יש כאן סיכון בפתיחת החשבון.
וכן כאשר יש סוגיה של העברת כספים ומלבינים הון ועל כך ניתן חוק מיוחד בשנת 2002.
חשבון משותף חשבון משותף הוא חשבון שיש בין בני-זוג וכן אצל שותפים עסקיים. הפסיקה בנושא החשבון המשותף היא עניפה ורבה. חשבון משותף הוא חשבון שיש בו יותר מבעל חשבון אחד. הכוונה היא שיש שני בעלי חשבון לפחות, אם יש חשבון של יחיד שיש בו יפוי כח לאדם נוסף, זה לא נחשב חשבון משותף.
מבחינה משפטית, כאשר יש חשבון משותף של ארבעה אנשים. במבנה כזה כל אחד מהם בקשר משפטי עם הבנק. כמו כן, כל אחד מהם מקבל שירות מהבנק ולכן כל אחד מהם הוא לקוח.
דבר נוסף, איננו יודעים מי הפקיד ולמה, מדוע השותפות וכו'. ובמקרה כזה יש יחסים פנימיים שלא מוכרים לבנק ולמשפטן. ולכן יש 2 מסלולים שונים:
1. המסלול בין כל אחד מבעלי החשבון והבנק.
2. המסלול הפנימי הנסתר - בין כל אחד מבעלי החשבון לבין עצמם.
בדרך כלל, הטופס הבנקאי לא עוזר לנו לגלות דברים. אלא רק כיצד לנהל את החשבון, האם כל אחד יכול ליתן הוראות בנפרד או שכולם ביחד וכו'. אבל אין לנו מושג מה הולך בינם ובין עצמם.
הבעיה מתחילה כאשר יש סכסוך בין בעלי החשבון ולעתים לאחר תקופות ארוכות של שותפות. כאשר הדבר מגיע לבית המשפט צריך לפסוק.
כיצד ניתן לפסוק כאשר התשובה קשורה לתהליכים שבתוך המעגל הפנימי-הנסתר ?
השאלה הזו חשובה לצדדים כאשר יש פירוק השיתוף, חשובה ליורשים וכן חשובה גם לנושים של אחד מבעלי החשבון. כמו כן, השאלה מתעוררת גם במצב כאשר אדם קיבל אשראי בחשבון אחד והבנק רוצה לקזז את יתרת הזכות שקיימת לו בחשבון אחר בו הוא שותף עם אחרים.
כמו כן, לפעמים מקבל הבנק גם הוראות סותרות משני בעלי חשבון. אחד אומר להעביר כסף ושותף אחר מתקשר עוד לפני ביצוע ההעברה ומבקש לבטל את ההעברה. כמו כן, יכול להיות שאחד מבעלי החשבון נותן הוראות לשינוי תנאי בניהול החשבון ולהגביל בכך שותף אחר.
בבית המשפט העליון מוצגים שלוש עמדות לשאלה האם פתיחת חשבון משותף מקיימת חזקה שכל בעלי החשבון שותפים ביתרה:
1. אין כל מסקנה שניתן להסיק מסקנות ברורות מעצם מפתיחת החשבון המשותף. שכן לפעמים אנשים מפקידים כספים לצורך מטרה כלכלית משותפת אולם יתכן שרק אחד מפקיד והוא מנהל את החשבון כשלוח של השותף האחר בחשבון. לדוגמא: כאשר מדובר באדם זקן או חולה.
2. השופט אשר - עצם פתיחת החשבון המשותף יכול ליצור חזקת שיתוף קניינית.
3. השופט ויתקון - כאשר בבני זוג יש את חזקת השיתוף הזו אולם לא כאשר מדובר בזרים.
לדעת המרצה הקו הראשון הוא הנכון שכן לא ניתן להסיק מסקנות מעצם פתיחת חשבון משותף, ומדוע ? הניסיון מלמד שלפעמים יש שותפות בין בני זוג או שותפים עסקיים אולם לא חסרים פסקי דין שאדם זקן או חולה מצרף קרוב משפחה לצורך ניהול החשבון, כאשר למעשה האדם האחר לא הפקיד כלום. היו מקרים בהם לאחר מותו של בעל חשבון אחד פונה לבנק בעל החשבון האחר וטוען לזכות במחצית היתרה בחשבון בגלל החשבון המשותף.
ואז בא העזבון של בעל החשבון האחר עם הוכחות שהאדם האחר לא הפקיד שום דבר ורק ניהל את החשבון עבור המנוח.
לאחר פסיקת בית המשפט העליון בפס"ד סאלי שעצם פתיחת החשבון יכולה ליצור את חזקת השיתוף, ניתנו פסקי דין שקבעו כי עצם פתיחת החשבון יוצרת את חזקת השיתוף.
לכן, לדעת המרצה, אי אפשר להסיק מסקנות ברורות מעצם פתיחת החשבון וזה הקו שמוביל כיום את בתי המשפט.
המוריש, שפר, העביר את חשבונותיו הבנקאיים לחשבון משותף עם סאלי, קטינה. ואז הוא מת. לטענת בא-כוח המערערת ניתן לראות בכך צוואה או מתנה לאלתר.
פה"ד:
שלילת אפשרויות לפירוש המצב:
- מתנה לאחר המוות – לא מוכר ע"י חוק הירושה.
- צוואה – לא ניתן לראות בטפסי הבנק כצוואה כנדרש ע"פ חוק.
- "זכות ההיוותרות בחיים של שותף" – באנגליה, בה משמעות השיתוף היא שהכל שייך לכולם (ולא כמו אצלנו, שלכל אחד חלק בנכס המשותף) אם אחד השותפים מת הנכס נשאר של שאר השותפים, כך הרכוש אמור לעבור לילדה, אולם אין במשפטנו קיום לכלל האנגלי בדבר בחשבון בנק.
אבל רצונו של המת היה ברור - הכוונה הברורה של מר שפר הייתה, שבמועד הפטירה שלו, החשבון יעבור לבעלות של סאלי. מה עושים ע"מ למלא משאלתו? פירוש לגיטימי המקיים את רצון המת: חשבון בנק משותף כהענקת מתנה. כאשר בעל חשבון בנק הופך חשבון שהיה שייך לו לחשבון משותף לו ואחרים, הריהו מעניק בכך מתנה לאותם אחרים. אין בחוק המתנה דבר שיאסור על נותן מתנה לערוך הסדר שלפיו תהיינה לו ולמקבל המתנה זכויות דומות בדבר המתנה. באמצעות הענקת מתנה לאלתר ניתנת זכות למחצית של "יתרת חשבון בנקאי", כשיתרה זו עשויה להשתנות מדי פעם. במקרה דנן ניתן להסיק את כוונת המוריש להעניק למערערת מתנה לאלתר. כאמור, ביהמ"ש מעדיף אפשרות ביניים: מדובר בשיתוף בבעלות של חשבון הבנק שנעשה ע"י הענקת מתנה, ואם יש פה שיתוף בבעלות, חזקה שהכספים מחולקים חצי-חצי, כל עוד לא נקבע אחרת. לכן, אם במועד הפטירה יש 100 אלף, אז 50 אלף שייכים לסאלי ו- 50 אלף שייכים ליורשים של שפר. כאשר גם לנותן וגם למקבל הזכות להעביר לבנק הוראות תשלום ללא צורך בהתערבותו של אחר, אפשר לראות זאת כמתנה על תנאי. והוסיף כי אין סעיף שאוסר על נותן מתנה להיות שותף עם מקבל המתנה, - בדבר המתנה. לו ולמקבל תהיינה זכויות דומות בדבר המתנה.
גב' סלי טענה שעוד בחייו של המנוח הוא גילה את כוונתו לתת והיא גילתה את כוונתה לקבל ולכן נחתם חוזה מחייב. הפסיקה קבעה שבמקרה כזה יש לפנות לחוק המתנה ולבדוק על פיו מה נדרש על פי החוק כדי ליתן מתנה.
כן צריך לבדוק מהי "מתנה" - מתנה זה חוזה שבאמצעותו אנחנו מעבירים בעלות מאחד לאחר. כאשר אדם טוען שקיבל כסף במתנה ומתברר שהנותן שמר לעצמו את הזכות לנהל את החשבון באופן עצמאי, ובית המשפט פסק שאם אחד מבעלי החשבון שומר לעצמו את הזכות ליתן הוראות נפרדות לבנק המשמעות הקניינית היא שהמתנה לא נגמרה שכן הבעלות לא עברה באופן מוחלט לאדם האחר. ולכן, המסקנה היא שקשה לתת מתנות דרך חשבון בנק משותף. ומתן מתנה שכזו צריכה להיות או בהעברת הבעלות על החשבון או בנתינת הוראה המגבילה את שימוש בעל החשבון הראשון בחשבונו. בין סלי ובין המנוח הוסכם כי כל בעל חשבון מוסמך ליתן הוראות לבנק בנפרד. לכן המנוח, למרות כוונתו המאד רצינית ליתן את הכסף לסלי, לא השתמש באמצעים הטכניים הדרושים על פי חוק המתנה כדי לבטא את רצונו.
כאשר מדובר במתנה בחיים צריך להבחין בין שני סוגים של מתנות בחיים:
מתנת הקרן - כאשר האובייקט של המתנה היא היתרה בחשבון. כך בפרשת סאלי.
מתנת זכויות - בחוק המתנה מדובר גם על מתן זכות. הדבר חשוב כאשר אין ספק שהאדם בפס"ד סלי נתן לגב' סלי במתנה את הזכות למשוך כספים והיא קיבלה את האפשרות לנהל את החשבון באופן עצמאי ולכן יכלה להוציא כספים ולהשתמש בהם. האם היא קיבלה את הזכות למשוך את הכל ? סביר מאד להניח שהמנוח לא התכוון לכך, שכן הוא רצה גם לשמור על האינטרסים שלו.
כתוצאה מזה, לא תהיה בעיה משפטית לעניין מתן הזכות במתנה אבל כן תהיה בעיה משפטית לשאלה של מתנה על היתרה.
יש לפנות לחוק המתנה הקובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. נשוא המתנה הוא הפקדון עצמו או חלקו או הזכויות למשיכה ולמתן הוראות תשלום אחרות בבנק. לפי סעיף 6 יש צורך בהסכמת מקבל המתנה. די שהשותף לחשבון יחזיק בפנקס שיקים או במסמך אחר המאפשר לו להשיג כספים מופקדים כדי למלא את דרישות סעיף 6.
מתן מתנות לאחר המוות בפס"ד סאלי ברור שהוא רצה לתת את היתרה לגב' סאלי לאחר מותו. הם חתמו על תנאי שלאחר מות אחד מהם הבעלות עוברת לאדם השני. העזבון טען שגם לאחר מותו גב' סאלי לא קיבלה את היתרה שכן כדי לתת מתנות לאחר המוות חוק הירושה בסעיף 8 דורש צוואה והטופס הזה הוא לא צוואה. השופט אשר קבע שעצם פתיחת החשבון המשותפת יוצרת חזקת שיתוף קניינית. יש בעיה בקביעתו של כב' השופט אשר שכן קביעתו שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים בין העזבון ובין גב' סאלי.
השופט אשר קובע שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים מהסיבות הבאות:
1. עצם פתיחת החשבון המשותף יוצרת את חזקת השיתוף.
2. לפי סע' 9(ב) לחוק המיטלטלין אם יש סכסוך בין שותפים יש לחלק את המיטלטלין בחלקים שווים.
הטענות הללו יכולות להיות שלא נכונות, מהסיבות הבאות:
1. אי אפשר לקבוע באופן כללי שפתיחת חשבון משותף יוצרת חזקת שיתוף מיוחדת.
2. סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין יוצא מנקודת הנחה שמדובר בשותפים שכל אחד תרם את חלקו במיטלטלין. ובמקרה של פס"ד סלי ברור שסלי לא תרמה בכלום לחשבון.
אין שום ספק שהחוק דורש צוואה ושהטופס שעליו חתמו הלקוחות זה לא צוואה. וכאן הבנק הטעה את הלקוחות ונתן להם לחתום על טופס לא חוקי.
כמו כן, לא הייתה שום מחשבה שהאישה תקבל חצי. שכן לא לזה התכוונו המנוח וגב' סלי.
המרצה סובר שצדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע שאין מתנה בחיים של היתרה ואין מתנה לאחר המוות מכיוון שלא הייתה צוואה. במקרה זה היה צריך לתבוע את הבנק על הנזק שנגרם לה בגין רשלנות חמורה - והנזק שנגרם לה הוא הפסד העזבון. סעיף זה שעליו חתמו הצדדים קרוי גם בשם "סעיף ההישארות בחיים" וזה מתורגם מהמשפט האנגלי- אמריקאי. בשנת 1976 המחוקק נכנס לתמונה ותיקן את פקודת הבנקאות (רישוי) 1941 והוסיף שם סעיף 13א. סעיף זה קובע שאם הלקוח חותם על סעיף "ההישארות בחיים" יעמוד התנאי בתוקפו גם לאחר הפטירה.
המשמעות של הסעיף הזה היא פשוטה מאד - שאם אחד מבעלי החשבון הולך לעולמו והצד השני מבקש להוציא את כל הכסף, הבנק מוגן על פי דין והעזבון לא יבוא בטענות כלפי הבנק.
אבל, זה לא מסדיר את המסלול הפנימי בין עזבון המנוח ובין בעל החשבון שמשך את הכסף.
בכל מקרה, מאחר ומכלול החזקות הן לחלוקה שווה בשווה של כספים הנמצאים בבנק, ומאחר והבנק אינו יכול לדעת מה היחסים שבין השותפים, כי אז – כל שותף הטוען שחלקו יותר ממחצית ולכן אסור לעקלו למשל, - צריך להוכיח זאת. גם במות השותף לחשבון – הטוען לבעלות על כולו – עליו נטל ההוכחה, בין במסמכים ובין בצו ירושה/ צו קיום צוואה.
שאלות אחרות ומתנה אם החשבון ממשיך להיות מנוהל גם למטרות אחרות – בענין שוורץ נ' שוורץ ביהמ"ש לא הכיר בגמירת מתנה שבעל נתן לאשתו, מאחר שהוברר כי הכספים הופקדו לא רק לצורך מתן מתנה אלא גם כדי להקים קרן באמצעותה רצו בני הזוג להבטיח את קיומם.
מה עושים כאשר בנק מקבל מבעלי החשבון הוראות סותרות ? במקרה זה יש לבנק חובת נאמנות כלפי כל אחד מבעלי החשבונות וכיצד ינהג ?
איזקסון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ מדובר בחשבון משותף של בני זוג כאשר כל אחד מבני הזוג רשאי ליתן הוראות בנפרד. הבעל היה בארה"ב ונתן הוראה להעביר את הכסף לחשבון מסויים, זה היה בזמן מלחמת יום-כיפור ובגלל זה הבנק לא קיים את ההוראה שניתנה ע"י הבעל.
האישה, בינתיים, ביקשה שלא להעביר את הסכום לחשבון האחר וכן למנוע מהבעל לבצע פעולות לבד. הבנק בחר לבצע את בקשת האישה וקיים את הוראת האישה. הבעל הגיש תביעה לבית המשפט, כשהגיע הנושא לבית המשפט העליון נתן השופט ויתקון פסק-דין שלפיו הבנק צדק בכך שקיים את הפעולה השנייה. שכן, לדעת השופט ויתקון, האישה שנתנה הוראה לבנק שהבעל לא יכול לעשות פעולות לבד בחשבון ובכך היא, למעשה, מבטלת את יפוי הכח שנתנה לבעלה בניהול החשבון ולאחר שהיא מבטלת את הרשאת הבעל - הבנק לא יכול לבצע את הוראת הבעל.
לדעת המרצה השופט ויתקון טועה. מהסיבות הבאות:
1. הוא קובע באופן כללי שבכל חשבון משותף יש מעין יחסי שליח ושלוח. אולם אנחנו יודעים שכאשר החשבון משותף מדובר במצבים שונים שיתכן והם שותפים ולא ביחסי שליח ושלוח.
2. השופט ויתקון קבע שהאישה ביטלה את ההרשאה וביטלה את השליחות. לפי חוק השליחות סעיף 14 נקבע כיצד מסיימים שליחות. אבל סעיף 17(ב) קובע כיצד מסיימים שליחות כאשר השליחות הדדית. ובחשבון משותף כמו באיזקסון יש שליחות הדדית ואז אדם לא יכול לבטל לבד את השליחות אלא ביטול השליחות צריכה להיות בהסכמה הדדית.
לכך יש שתי אפשרויות:
1. להכין הסדר מראש הקובע לבנק איך להתנהג כאשר יש הוראות סותרות.
2. כאשר אין הסדר מראש- התשובה תלויה הרבה בנסיבות. התשובה הכי קלה לבנק היא להקפיא את החשבון עד שכל הצדדים יחליטו בינם ובין עצמם איך לנהוג. יתכן שהבנק יבין שהפיתרון הזה עלול לפגוע קשות בצדדים יתכן ויחליט ללכת לפי הוראות בעל חשבון אחד ולא אחר לפי הצרכים של בעלי החשבון או שיקול אחר, וכמו יתכן והבנק יחליט להקפיא את החשבון ויבקש צו מבית המשפט ובינתיים יתן הלוואה לאחד מבעלי החשבון.
המסקנות הן שטוב שתהיה עירנות כלפי מצב כזה ולקבוע הסדר מראש בין הבנק לבין כל בעלי החשבון.
חשבון משותף בין בני-זוג בין בני זוג יש חוק של שיתוף ממון בין בני זוג ועל הבנק להתחשב בחוק זה. אחת הבעיות שעלולה להתקיים קשורה לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג. כאשר אין הסכם ממון בין בני-זוג קובע שיש לחלק את הרכוש בחלקים שווים עם סייגים מסוימים. לפעמים מתוך יחסי אמון אנשים מפקידים משכורות, ירושה, מתנות וכו' לאותו חשבון משותף וכאשר צריך לפרק את החשבון השאלה היא שאלה קניינית - כמה שייך לכל אחד. בסעיף 8 לחוק יחסי ממון יש אפשרות לבית המשפט לחלק את היתרה בחשבון תוך הפעלת שיקול דעת. מאחר וברמה עקרונית הם שותפים, קיימת חזקה עקרונית שהכספים הם חצי-חצי. לכך- יש לצרף את חוק יחסי ממון בין בני זוג, כדי לבדוק האם יש ביניהם הפרדת רכוש. בן זוג יכול גם להוכיח כי הכסף היה שייך לו לפני הנישואין וכי השם של בן הזוג השני הוסף לאחר מכן למטרות טכניות.
זכות הקיזוז בחשבון משותף בין בני זוג, כל אחד מפקיד את משכורתו וחשבון זה ביתרת זכות. כמו כן, יש לאיש חשבון נוסף שהוא חשבון יחיד ובחשבון זה הוא חייב כספים לבנק. הבנק רואה שהאיש לא מצליח לכסות את החובה בחשבון היחיד. כאשר מדובר בחיובים הדדיים, יש הדדיות והגיע מועד פירעונם. האם מותר לבנק לקזז לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) את יתרת החובה בחשבון אחד מהיתרה בחשבון אחר ?
התפיסה המהותית- תפיסה זו מהותית שכן לוקחת בחשבון את המצב של פותחי החשבון הנ"ל, שהם בני זוג.
טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה בפס"ד זה השופט בזק פסק שזכות הקיזוז של הבנק אפשרית בנסיבות אלה תוך כדי התייחסות להיבט הקנייני של החשבון המשותף. ההיבט הקנייני הוא שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים ולכן ניתן לקזז רק מחצי היתרה שיש בחשבון המשותף.
התפיסה הפורמאליסטית- תפיסה זו פורמאליסטית שכן לוקחת את החוק ככתבו ומתעלמת מהמציאות הקיימת במקרה של בני-זוג והיחס לחוק יחסי ממון בין בני-זוג.
גיברשטיין נ' גיברשטיין ציין כב' השופט גולדברג כי בצד חזקת השיתוף מכירה הפסיקה גם ב"חזקת שיתוף בחובות": "אכן, נפסק, כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם חזקה על החובות שהם חובות משותפים, עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כן בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותן כחובות משותפים" נושה של חייב רשאי להפרע רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכס המצוי בבעלות משותפת. בפס"ד זה הועמדה להכרעת ביהמ"ש השאלה האם הבנק זכאי לגבות את חוב האישה מחלקו של הבעל בכספים. ביהמ"ש חזר על ההלכה בדבר חזקת שיתוף בחובות המקבילה לחזקת השיתוף בנכסים, אולם החליט שלא להחילה במקרה הנ"ל משום שחוב האישה הוגדר כ"מניפולציה כספית" - "פעולה חריגה של האישה", אשר נכנס לגדר החובות החריגים שעליהם לא חל הכלל של שיתוף בחובות. כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, הוא לא יהיה שותף לרווחים בלבד, אלא יישא גם בהפסדים ובהוצאות. (2) חזקת השיתוף בחובות מוגבלת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים,יש להוציא חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק. (חריג לאחריות משותפת) לכה היא כי על חובות בעלי אופי אישי מובהק – כגון הוצאות על רכוש פרטי נפרד – לא תוחל הלכת השיתוף בנכסים, ובן זוגו של הצד החייב לא יידרש לשאת גם הוא בתשלום חוב זה
באומל משה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ בפסקי דין אלו שופטי בית המשפט העליון לא התייחסו לסוגיה הקניינית. בית המשפט התייחס לסעיף 59(ב) לחוק החוזים חלק (כללי), סעיף זה מתייחס למצב של ריבוי נושים וקובע שכאשר יש ריבוי נושים כל אחד יכול לבקש את קיום החיוב במלואו. בחשבון משותף בני-הזוג הם נושים לבנק. לאור סעיף 59(ב) לחוק הגיע בית המשפט לקביעה שאם כל נושה יכול לבקש את כל החוב כך גם הבנק, בנעלי הנושה, יכול לקחת את כל היתרה מהחשבון המשותף כדי לכסות את החוב בחשבון היחיד, ומבלי להתייחס לצד הקנייני של כל אחד מבעלי החשבון המשותף. זכות הקיזוז של הבנק כלפי לקוחו מוכרת היטב בפרקטיקה הבנקאית היומיומית המקובלת. כאשר באופן כללי ניתן לקבוע, כי לקוח המנהל חשבון בנק שיתרתו חיובית, והוא חייב כספים לבנק - עקב ניהול חשבון נוסף או מסיבה אחרת, זכותו של הבנק לקזז את החיובים ההדדיים שבינו לבין לקוחו. השאלה המתעוררת בעניינינו היא: מה הדין לעניין זכות הקיזוז של הבנק כאשר המדובר בחשבון משותף של גוף מסויים כאשר יתרת החשבון המשותף היא יתרת זכות ויתרת החשבון ליחיד של אחד מיחידי הגוף היא יתרת חובה? ניתן לקבוע ככלל, כי הסדר הקיזוז הנוגע לחשבונות משותפים הוא זה הנקבע באופן חופשי ע"י הצדדים לחוזה והם רשאים להתנות בכל הנוגע להסדר זה. ישנן שתי תפיסות לעניין זכות הקיזוז של הבנק: התפיסה הראשונה מבוססת על תנאי ניהול החשבון המשותף, והשניה כרוכה בקביעה המהותית של זכויות בעלי החשבון על הכסף המופקד.
ע"פ התפיסה הראשונה, שהיא המקובלת, הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל החשבון המשותף שהוא גם בעל החשבון ליחיד יכול לתת הוראת תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר. הגישה הזו אינה מבוססת על קריטריון פורמלי בלבד הנוגע לתנאי ניהול החשבון, אלא על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוחות על הכסף המופקד. על כן, ע"פ תפיסה זו, גם אם תנאי ניהול החשבון קובעים כי על הבנק למלא הוראות תשלום ע"י הסכמת שני בעלי החשבון הבנק לא מאבד את זכות הקיזוז הנתונה לו. לפיכך הבנק רשאי לפרוע את הסכום המגיע לו כולו לידי כל אחד מהשותפים, וממילא זכאי הוא לקזז כנגד חוב של אחד מהם את יתרת החשבון כולה. על מקרה כזה נאמר, כי כשם שנטל על עצמו כל שותף את הסיכון שחברו יעשה בחשבון כבתוך שלו, כך צריך הוא לקחת בחשבון את האפשרות שכל סכום המצוי בחשבון יזקף כנגד חוב של השותף האחר. בסע' 8 לתנאי ניהול החשבון (נספח ג' להמרצת הפתיחה), נקבע במפורש כי הבנק יהיה רשאי בכל עת: "לקזז כל סכום מהסכומים המגיעים כנגד סכומים המגיעים ללקוחות מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם וכן יהיה רשאי לחייב כל חשבון של הלקוחות בסכום כלשהו מהסכומים המגיעים...".
הצדדים חלוקים בעניין פירוש המונח: "כל חשבון" וכאן נדרש בית המשפט לפרשנות החוזה, כאשר שאלה זו נמצאת במרכז הדיון המשפטי. לשם כך עליו להתחקות אחרי כוונת הצדדים בעת שחתמו על החוזה כפי שהיא משתמעת מהתנהגותם, מדבריהם ומנסיבות העניין. וכאן נדרש בית המשפט לפרשנות החוזה, ולשם כך עליו להתחקות אחרי כוונת הצדדים בעת שחתמו על החוזה כפי שהיא משתמעת מהתנהגותם, מדבריהם ומנסיבות העניין.
מפרשנות תנאי ניהול החשבון עולה כי הסעיפים נוסחו בצורה רחבה, המקובלת ברוב החוזים האחידים הנעשים בין בנקים ללקוחותיו. הפירוש המתיישב יותר עם כוונת הצדדים לטעמי, הוא כי כוונת הבנק הייתה לאפשר לו לקזז חובות בגין "כל חשבון" של החברה.
נראה כי מטרת ההסכם היא להבטיח לבנק כמה שיותר אפשרויות לכיסוי חובותיה של בעל חשבון במידה ואלו יווצרו ע"י קיזוז, שהיא שיטה המקובלת ע"י הבנקים ובאמצעותה מתאפשרות הלוואות בסכומים גדולים. זאת ניתן ללמוד הן מלשונו הרחבה של הסעיף, ניסוחו המילולי, ההלכה הנוהגת והסכמים נוספים שנחתמו בין הצדדים שיכולים לעזור בפרשנות כוונת הצדדים כפי שהייתה בעת חתימת ההסכם. לא סביר שכוונת הצדדים הייתה לצמצם את זכויותיו של הבנק , ונראה כי גם לבנק וגם לחברת באומל היה אינטרס משותף במתן אפשרות קיזוז רחבה לבנק במקרב של יתרת חובה באחד מהחשבונות, ראיה לכך היא העובדה ששני הצדדים בחרו להתייחס לנושא הקיזוז, יחדו לו סעיף נפרד ואף חתמו על הסכמים נוספים עם החברה. ההלכה הנוהגת בהסכמים כגון אלו היא כי הקיזוז נעשה בשני הכיוונים כלומר קיזוז יתרת חובה בחשבון אחד מתוך יתרת זכות בחשבון אחר ולחילופין קיזוז יתרת זכות בחשבון אחד מתוך יתרת החובה בחשבון אחר.
לסיכום באומל לא הוכיחה כי הבנק נהג בחוסר תום לב, בהטעיה או שהפר את חובת הזהירות והמהימנות מצידו כלפיה, הן בעצם קיזוז הכספים והן במועד הקיזוז.
לפני מס' שנים הגיע הענין לבית הדין לחוזים אחידים ובית הדין קבע כי תנאי זה הינו תנאי מקפח ויש להגביל את זכות הקיזוז של הבנקים.
בכך, בית המשפט לחוזים אחידים לא קיבל את הגישה הפורמאליסטית של בית המשפט העליון שכן הבין את הבעייתיות שקיימת כאשר לוקחים צד בחשבון משותף כערב לבעל חשבון אחר.
